הגדרנו לכלב מקום קבוע בבית, רחוק מהדלת. לימדנו אותו ללכת לשם ולהישאר רגוע. לא רק כשמגיעים אורחים, אלא גם בשיגרה. כל יום. בלי קשר למה שקורה מסביב.

הרעיון פשוט. כשכלב יודע שיש לו מקום, שיש מישהו שמנהל את הבית, שיש סדר, הוא לא צריך לקחת אחריות בעצמו. הוא יכול להרפות.

הכלב לא עולה על ספות ולא על מיטות. נקודה.

זה לא עניין של נוחות או חוסר אהבה. זה עניין של בהירות. כלב שמרגיש שהכל מותר לו לא מבין מה המקום שלו בבית. וכלב שלא מבין מה המקום שלו, לוקח את המקום הכי גבוה שהוא מוצא. ואז הוא מתחיל לנהל.

הרבה פעמים בעלים מחזקים בדיוק את ההתנהגות שהם רוצים לעצור, בלי לשים לב. לדוגמה, הכלב נובח כשנכנסים אורחים מהדלת והבעלים תופסים אותו מהקולר. מבחינתם הם עוצרים אותו. מבחינת הכלב הם מחזקים אותו על ההתנהגות. זה מכניס אותו עוד יותר ללחץ ומגביר את התגובה בפעם הבאה.

כל יום תירגלנו כניסה של אורחים.
דפיקות בדלת. צלצול בפעמון. מישהו נכנס.
הכלב הולך למקום שלו. ורק כשהוא רגוע, באמת רגוע, הוא מקבל אישור לצאת ולהסתובב בבית.

יצרנו לכלב שגרה עם 3 טיולים ביום, אחד מהם יותר ארוך.

תחשבו על זה ככה. אנחנו יוצאים לעבוד, פוגשים אנשים, מדברים, מתעייפים. הכלב יושב בין 4 קירות כל היום. הוא לא נחשף לכלום, לא מוציא אנרגיה, פשוט אוגר אותה שעה אחרי שעה. ואז מגיע הרגע שנפתחת הדלת ונכנס מישהו. כל האנרגיה שהצטברה כל היום יוצאת בבת אחת. ובמקרה הזה, היא יצאה על כל אורח שנכנס מהדלת.

כלב שמוציא אנרגיה בחוץ על בסיס יומי חוזר הביתה רגוע. זה פשוט ככה.

הדבר שגיליתי מהר מאוד הוא שהתגובה של הבעלים עצמם לכל כניסה של אורחים הייתה היסטרית. הם כבר ידעו מראש מה עומד לקרות, נכנסו ללחץ, והכלב חווה את הלחץ הזה בצורה מאוד ברורה. הוא הרגיש שמשהו מאיים הולך לקרות כי הבעלים שלו נלחצו.